<h1>רבינו יהונתן מלוניל — הלכ' טומאה</h1>
<h2>דף יג.</h2>
הולכין ליריד של גוים, [גליון, יריד הוא יום כנופיא לכל הסוחרים הקרובים והרחוקים] פאריה בלעז ואע"פ שדרך הסוחרים שעובדין ע"ז אותו היום וכשמוכרין סחורתן ביוקר אזול ומודו לע"ז אי נמי אותן (הקרון) [הקונין] הסחורה בזול אזלי ומודו לע"ז וקא עבר משום ושם אלהים אחרים לא תזכירו אפילו (הרי) [הכי] שרינן לקנות מהם עבדים או שדות וכרמים כדי למעט אותן אי נמי בחוצה לארץ כדי שנמעט אותן דאמרין [אינשי] [ב"מ נ"א ע"א] זבנת קנית זבין אוביד פי' (מה) [מי] שקונה דבר אע"פ שמוציא עליו כסף רב הוא מרויח אבל מי שמוציא חפצו מידו אע"פ שמכר אותו בדמים יקרים נחשב לו להפסד לפי שהכסף הולך וכלה והקרקע או הבהמה עושין פירות ופירי פירות. וכותב ומעלה וכו', כלומר והולך הקונה לבתי דינין כדי שיכתבו ויחתמו לו שטרי המכר כדי שלא (יכולו) [יוכלו] לערער עליהם אע"פ שהוא כבוד להם כשישראל באין לדין בפניהם ומצטרפין לחתימתן ואזלי ומודו. לדון ולערער עליהם בחוצה לארץ, אע"פ שארץ העמים היא מטמאה להם. בבית הקברות ס"ד, וכי משום למעוטי אותם שרינן איסור דאוריתא. אלא בית הפרס, שנחרש בו קבר שאין טומאתו אלא מדרבנן שכיון שאחר שנחרש בו הקבר הלכו בו רבים ודרכוהו אי אפשר שלא יהו כל אותן חתיכות של עצמות נדשות ברגלי אדם שאין בהם אפילו עצם [כשעורה] או שנדבק במנעלים של אנשים הראשונים שהלכו בו ולא נשאר מהם כלום.
